אחחח, אתה גדול
Posted on: אוגוסט 13, 2010
היינו אתמול (יום חמישי) בהופעה של פוליאנה פרנק בברבי, לרגל 20 שנה ליציאת האלבום "אין לבחור". ההופעה הייתה מדהימה, אנרגיות מטורפות, היה שווה לחכות 20 שנה. אליוט שיחקה אותה בכל אחד מהשירים שהיא שרה, במיוחד ב"גיבור צבא ההגנה" עם האקטואליזציה לימינו – "גם לי תהיה פצצת מימן". אחד הביצועים שהכי נהנתי מהם היה “And If” ששבי שר והתוספת של רונה קינן וקרני פוסטל בסוף הייתה מבורכת. כמובן שלא הייתי מצטערת אם היו עוד שני שירים בהופעה אבל האלבום נגמר באיזשהו שלב. אחחח, הם גדולים.
כשהאלבום יצא הייתי בת 5 וזאת לא בדיוק המוזיקה ששמעתי בבית. נחשפתי לפוליאנה פרנק איפשהו בתיכון והמשכתי להאזין מתוך סקרנות. בזכות הביצוע שלהם ל-Kiss me son of God ב"נדירים" נחשפתי גם ל-They Might Be Giants שהיא אחת מהלהקות האהובות עליי עד היום (המלצה מיוחדת על הדיסק NO! שמשמח לבב אנוש).
בין סיום התיכון לצבא הייתה לי בערך חצי שנה שעבדתי בה ובעיקר התחזקתי מנטלית. מאד פחדתי מההשתלבות בצבא, מה אני אעשה, איך אני אגיב והחלטות מוסריות שאני אצטרך לקבל ובראשן ההחלטה להתגייס שמאד העסיקה אותי. כחלק מתהליך ההתחזקות השתדלתי לקרוא הרבה פילוסופיה ושמעתי הרבה מוזיקה. פוליאנה פרנק כיכבה בפסקול של התקופה ההיא (וגם "אתה חברה שלי" של ערן צור, "זמנים מוזרים" של המכשפות ו"מי רצח את אגנתה פאלסקוג" של נושאי המגבעת). נולדתי כמה שנים מאוחר מדי בשביל להנות מהלהקות האלו בזמן אמת אבל אולי הרווחתי את גלי הנוסטלגיה.
בתקופה שלפני הצבא הטקסטים של פוליאנה היו טבועים בנימי נפשי. אתמול בהופעה גיליתי שזה עדיין ככה. כבר מזמן לא שמעתי את הדיסק ברצף, ופתאום הכל התחבר ביחד ויותר מזה זה התחבר לי גם עם הפוסט הקודם שכתבתי על הרגשת הגלות שלי בארץ הקודש.
איך שלא ננסה לקרוא את זה הדיסק הזה הוא פוליטי. בניגוד ל"זמנים מוזרים" לדוגמה שבפרשנות שלי בעיקר נוגע בעולם הפנימי של הכותבות והרגשות שלהן, "אין לבחור" ייצג את איך שהבנתי את המציאות וניסה למחות כנגדה. "להיות קצין גבוה להרוג את האויבים / ותמיד שיעמוד לי, אין בעיות, אין סיבוכים" הכיל את רגשות הקבס שלי כלפי חלק מהקצינים צמאי הדם והאטומים שנתקלתי בהם ובכלל כלפי המערכת הצבאית וגם נתן לי פרספקטיבה אחרת על תהיות על מין ומגדר שהיו לי אז ולא ידעתי לנסח. DYKES AND THE HOLY WAR ליווה אותי כל פעם שלא הבנתי מה רוצים ממני ובשביל מה זה בכלל טוב ובפרט
“ I’d rather smash all countries than help to start another one ” שחלקתי איתו לבטים אנרכיסטיים ומהצד השני
“All they see is the injustice of a state that won’t let go \ We’ll I agree it must be stopped \ But the other side is just as bad, you know.”.
כמעט כל שיר באלבום הזה נגע במשהו בי.
אתמול תפסתי את עצמי ואמרתי לעזאזל. הדיסק הזה יצא ב-1990, בפאתי האינתיפאדה הראשונה ועכשיו 20 שנה אחרי אנחנו עדיין באותו מקום שלא לאמר שהלכנו אחורה. כבר ב-1990 אליוט חשפה את האמת המרה לכולנו ולא השכלנו לעשות הרבה מאז. האלימות נמשכת, הקונפליקט נמשך וכולנו ממשיכים לשלם את המחיר. העדויות מועדת טירקל בימים האחרונים רק ממחישות את זה יותר מתמיד. נזכרתי איך שתמיד כשקוראים את ההגדה של פסח כולם תוהים איך לקח לבני ישראל 40 שנה להגיע ממצרים לארץ ישראל אבל אנחנו כבר 20 שנה (תיקון 43 שנה) מסתובבים סביב הזנב שלנו. בינתיים כבר יש הרבה נצורים וצודקים, בין אם בקונטקסט הישיר של הסכסוך היהודי-פלשתיני ובין אם במובן הרחב יותר של אוכלוסיות מוחלשות ופערים חברתיים שאנחנו לא משכילים לצמצם.
אני ואנחנו עדיין חיים את המילים, את הבעיות, את הפערים בין המציאות לחלום, לאמונה על איך זה צריך להיות. מדי פעם אני שואלת את עצמי למה אני פה, למה חשוב לי להיות חלק ממה שקורה, להשפיע, לעצב את העולם בזעיר אנפין שמסביבי. אני חושבת שאתמול האסימון נפל לי וקבלתי את התשובה בשני חלקים. החלק הראשון בדואט של רונה ואליוט בסוף קבלתי את התשובה –
“Even drama queens and heroes know: \ Escape will always fail.”
והחלק השני בDYKES & THE HOLY WAR –
“We too are freedom fighters
But we don’t carry guns
We won’t promise you heaven
With us you’re on the run
The only bright future is the one we’ll make ourselves
Not another promised people’s land
Just a little corner where we’re safe.”
מד' עד ת' 
כתיבת תגובה